דבר מהרב חיים אלעזר על גודל.

כשסבי פתח את הדלת ב-1949, הוא פתח אותה עבור עשרים וארבע בנות. בדירה היו שלושה חדרים. בשנה הראשונה של הבית, סבתי ערכה את השולחן לעשרים ושישה אנשים בכל ליל שבת.

היום אנחנו מטפלים ביותר משמונה מאות ילדים בארבע תוכניות, בשני קמפוסים בירושלים, עם שני משרדים נלווים מחוץ לישראל. השאלה שאני נשאל הכי הרבה - מתורמים, מרבנים מבקרים, מאחיי שלי - היא אם הבית איבד משהו בדרך מעשרים ושישה כיסאות לשמונה מאות.

אני רוצה לענות על השאלה הזאת ישירות. כן. איבדנו כמה דברים. איבדנו את היכולת של אדם אחד לדעת את שמה של כל בת ביום שהיא מגיעה. איבדנו את הגרסה של הבית שבה סבתי בישלה. איבדנו את הקִרבה שנבעה מכך שכולם חיים, אוכלים ולומדים באותו בניין.

מה שלא איבדנו - ומה שהקדשתי את שנתיים האחרונות של ניהולי כדי להגן עליו - הוא מבנה ההבטחה. לכל בת שמגיעה לבית לפליטות יש, בתוך שבעים ושתיים שעות, אם-בית עם שם שיודעת את סיפורה, מיטה מיועדת, מקום מיועד ליד השולחן, ותוכנית חמש-שנתית שנושאת את שמה. זה לא אותו דבר כמו שסבתי הכירה אותה. אבל זו אותה הבטחה, בצורה שמתאימה לגודל.

“הגודל אינו אויב ההבטחה. חוסר תשומת לב לגודל הוא אויב ההבטחה.”

הדרך שבה אנחנו שומרים על יושר כלפי עצמנו לגבי אם ההבטחה קוימה היא זו: אחת לשישה חודשים, אנחנו מבקשים מכל בת למלא טופס בן עמוד אחד. השאלה הראשונה היא "האם את מרגישה בבית כאן?". הסף שהצבנו לעצמנו הוא 95%. לא תמיד עמדנו בו. באביב 2024, התשובה בנבחרת ירדה ל-89%. לא הכרזנו על כך בפומבי באותה עת. היינו צריכים. אני מכריז על כך עכשיו. הדרך שבה חזרנו ל-96% עד הסתיו הייתה בשינוי יחס אמהות-הבית - אם-בית אחת לכל שתים-עשרה בנות, במקום אחת לכל שמונה-עשרה.

הגודל אינו אויב ההבטחה. חוסר תשומת לב לגודל הוא אויב ההבטחה. עבודתו של הדור שלי בבית היא להיות זהיר.

- הרב חיים אלעזר רוזנפלד