בנות אמיתיות, חיים אמיתיים.
אלה הסיפורים שלהן.

בית לפליטות לימד אותי שחיי — קשים ככל שנראו — ראויים להיחיות. האהבה ותשומת הלב שקיבלתי בבית הובילו אותי למקצוע העבודה הסוציאלית, ובו אני עוזרת היום לאנשים אחרים בשעות משבר ומצוקה.

אני לא גרה בבית יתומות. זכיתי לגור עם המשפחה המיוחדת שלי של בית לפליטות. כולנו חיות יחד במקום יפה ואוהב, שבו אנחנו יכולות לגדול ולפרוח. העתיד שלנו מבטיח כל כך.

בשנותיי בבית לפליטות, התמיכה והעידוד האישי של תומכינו מכל קצוות תבל רוממו את רוחנו. בבחירתם להצטרף למשפחת בית לפליטות, הם נטעו בנו תחושת גאווה אמיתית.

כשהתחתנתי, חששתי מעט שהרקע הקשה שממנו באה אשתי ישפיע על יכולתה לבנות משפחה יציבה ואוהבת. החששות התפוגגו בזכות הליווי וההדרכה שקיבלנו ממטפל מקצועי מטעם בית לפליטות ובמימונו. הבנתי שבית לפליטות לא היה מוסד שבו עברה אשתי את ילדותה — הוא היה המשפחה הגדולה, החמה והאוהבת שלה, הדואגת לכל פרט ברווחתה.

כתומכת של בית לפליטות זה שנים רבות, שמחתי לבקר בבית בעצמי בנסיעתי האחרונה לישראל. היה זה רגע מרגש, שיישאר חקוק בליבי לתמיד.

למיין בגדים, להסיר כתמים, לגהץ ולקפל כביסה ליותר משלוש מאות בנות — זו עבודה פיזית מתישה. אבל זו עבודה של אהבה. לא אשכח איך ילדה אחת, חדשה כאן, חיבקה אותי פתאום ואמרה: "גברת ורטהיימר, אני כל כך אוהבת את הריח של הבגדים שלי. הם מריחים כמו גן פורח! תודה!" הילדה הזו לא ידעה עד אז מהם בגדים נקיים ומכובסים. מרגש לראות בנות שהגיעו מוזנחות, בבגדים בלויים — הופכות לבנות מחויכות ומטופחות.